ט"ו בשבט הגיע וגם התעודה! שיחה אחרי התעודה

ט"ו בשבט הגיע ואיתו גם התעודה! כיצד תיראה שיחה אחרי התעודה?

התעודה היא הערכה מסכמת של חצי שנה או אפילו שנה של עבודה, השקעה ומאמץ. האם אתם חוששים ממה שאתם עומדים לגלות שם? האם התעודה היא הערכה של ילדיכם או שמא אתם מרגישים שזוהי הערכה של התפקוד שלכם כהורים? 

רגע לפני התגובה האוטומטית כלפי התעודה, ה"אוי אוי אוי" וה"כל הכבוד" כדאי לקרוא כדי למנף את המאורע הזה כדי לקדם את הילד ולעורר אצלו תחושת עצמאות, מסוגלות וכמובן גם לעודד למידה.

הטעות

נתחיל דווקא בטעות. אנחנו נוטים לשבח ולהלל ציונים טובים, להגיד "וואו, נהדר", 90 בעברית, א' בחשבון, כל הכבוד, ומהצד השני להביע אכזבה כאשר הציון הוא לא כל-כך טוב. אנחנו אומרים "לא נורא", "פעם הבאה תשתפרי", אבל המבט המאוכזב שלנו אומר הכל. לפעמים אנחנו גם נוזפים "חבל שלא השקעת פה יותר", "נו נו נו...", "אתה כבר בכיתה – ה' – ז' – י' – השלימו מאת החסר... אבל הרעיון ברור".

הערכה עצמית

סוג כזה של פידבק הוא בעייתי כי הוא יוצר זיהוי בין הציון לבין ההערכה או אפילו האהבה שיש לנו כלפי הילד. ילד טוב = ציון גבוה. ילד רע = ציון נמוך, ולמעשה גורם לכך שהדימוי העצמי של הילד וההערכה שלו כלפי עצמו ייבנו אך ורק על פי ציונים. תחשבו רגע על ילד שקיבל ציון מעולה, וזכה להמון שבחים על הציון, ובפעם הבאה קיבל ציון נמוך. עוד לפני שהוא הראה לך אמא או לך אבא את הציון בתעודה הוא כבר חש אכזבה ואפילו כישלון, שהרי הציונים זה מה שחשוב, ככה הוא מעריך את עצמו, כך נבנית תחושת הערך שלו. צריך להדגיש זאת שוב ושוב: ההצלחה או הכישלון של הילד הם לא מי שהוא אלא לכל היותר תוצאה של המעשים שלו, ולנו כהורים חשוב הילד כשלם, על המאמץ שהשקיע, הפעולות שהוא עשה והערכים שלו.

מה עושים?

אז מה כן לעשות. האמת שתעודה היא הזדמנות לחשיבה תוצאתית, ובעיקר הזדמנות לשמוע ולהקשיב הרבה יותר מאשר לדבר, או לא עלינו להטיף מוסר. תשאלו אותו או אותה, איך התעודה? מה את חושבת על התעודה? את מרוצה? ממה את מרוצה יותר? ממה אתה מרוצה פחות? תתאפקו רגע עם ה"כל הכבוד" על ציון מעולה שראיתם ותשאלו איך הגעת לתוצאה? מה עשית כדי להצליח? זה נקרא ללמוד מהצלחות. ומהצד השני כשיש ציון פחות טוב, תשאלו בטון ניטרלי האם הם מסופקים מהציון, לאן הם מכוונים, מה ה- Outcome, לאן הם (ולא אתם) רוצים להגיע, מה המטרה שלהם, מה הדרך שלהם להשיג אותה וכיצד הם מתכוונים לעשות זאת. תקופת התעודות היא תקופה מצוינת להרעיף הרבה אהבה על הילדים שלכם ולבנות יחד איתם תכנית פעולה עם מטרות סדורות ואבני להשגת מטרות אלו.

ועוד קצת חומר למחשבה...

8 טיפים להגברת המוטיבציה ללמידה

מה לעשות כדי לטפח ילדים עם מסוגלות ומוטיבציה ללמידה? הנה סדרה של 8 טיפים פרקטיים שיכולים לעזור:

טיפוח הקשר - זמן איכות לכל ילד

א.     הקשר - טיפוח הקשר עם הילד וטיפוח אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שאין לה תנאים וסייגים, לראות את הילד על השלם שבו, הרבה מעבר לצד הלימודי. הקשר עם הילד שלכם הרבה יותר חשוב מהציונים שלו או מההצלחה שלו בלימודים. אלו יפתחו את החוסן שלו, את הביטחון ואת תחושת המסוגלות והם אלו שיאפשרו דיאלוג אמיתי עם הילד שלכם ואת האפשרות שיפתח כלפיכם ויצביע על קשיים, לימודיים, חברתיים ואחרים. ברגע שיש קשר ויש דיאלוג פתוח ואמיתי, יהיה אפשר לדבר על לימודים, על על אחריות ועל ניהול הזמן. אבל קודם כל הקשר. בפועל עם ילדים קטנים אני ממליץ כמובן על זמן איכות עם ילד אחד בלבד שבו משחקים בכדור או עושים פאזל יחד. עם ילדים יותר גדולים אפשר ללכת לבית קפה ולדבר על החיים ממש כמו גדולים.

ב.     נסו לייעץ פחות ולשאול יותר. עצות נתפסות כהטפה. ואף ילד לא רוצה שיטיפו לו. שאלות טובות לגבי הלימודים מאפשרות הבנה והפנמה אמיתיות, הן מאפשרות לחשוב על הבעיה, להגדיר אותה, להבין אותה לעומק ולהציע פתרונות אפשריים, אגב את הפתרונות הטובים ביותר ילדים נוטים להציע בעצמם, כלומר התשובה טמונה אצלם.

ג.      למידה מהצלחות ומכישלונות - הילד חזר עם בחינה או ציון אל תהיו שיפוטיים, אל תסתכלו רק על הציון ותתנו משוב חיובי אם הציון גבוה או שלילי אם הציון נמוך. זו הזדמנות ללמד אותו על למידה מהצלחות ומכישלונות. עיברו איתו על הבחינה, נסו להבין מה היה לו קל, מה היה קשה, איך הוא חשב על שאלה מסוימת, למה הוא חושב שהוא טעה בה ולעומת זאת איך הוא הצליח בשאלה אחרת. מה הלקחים שלו לקראת הבחינה הבאה. איך הוא למד, התכונן, האם זה היה יעיל, מה כדאי לעשות להבא. העיקר לא להיות שיפוטי או ביקורתי אלא להביע איכפתיות ולהדגים כיצד עושים ניתוח אירוע כיצד לומדים ממה שהיה קדימה. עלינו להדגים למידה מכישלון ולא הימנעות ממנו. ומן הצד השני כאשר התוצאה חיובית, אם משבחים רק את התוצאה (בין אם זה פאזל שהילד סיים או ציון טוב במבחן), אנחנו מעבירים לילד את המסר שהוא צריך להצליח כל הזמן, וזה כמובן בלתי אפשרי, מה שמייצר חלץ וחרדה ומעודד בתורו הימנעות (דחיינות אגב היא סוג של הימנעות).

ד.     עודדו את הילד לקחת אחריות לא על התוצאות אלא על המעשים. ספקו פידבק אינפורמטיבי על מה שהילד עשה. אמרו משפטים כמו: "אני רואה שהתאמצת לקראת הבחינה", "אני רואה שהשקעת להשיג את הנושאים המעודכנים ביותר", "אני רואה שהמחברת שלך מסודרת", או בקיצור אני (ההורה) רואה אותך (הילד). אני רואה מה אתה עושה, מה אתה חווה, מה אתה מרגיש. ההצלחה או הכשלון שלך הם לא מי שאתה אלא לכל היותר תוצאה של המעשים שלך ובכל מקרה לא מעידים על מי שאתה באמת.

ה.    אל תשחדו ילדים בפרסים קטנים כגדולים בשביל ללמוד ולהצליח. גם אם זה יעבוד הפעם, זה לא יעבוד פעם הבאה, והילד יאמר לעצמו – אני לומד בשביל הטיול ולא אני לומד בשביל עצמי – כדי להצליח. מוטיבציה חיצונית מתפוגגת במהירות וקשה לשמור עליה לאורך זמן, ועל כך בהרחבה במאמר הבא.

ו.      יש לכם בעיה עם המורה – דברו עם המורה!!!! לא עם הילד. לא מוצא חן בעיניכם משהו – הדבר הגרוע ביותר הוא לחלוק אם הילד שלכם את חוסר שביעות הרצון מהמערכת. המורה תמשיך ללוות את הילד כל השנה וחשוב שהילד יסמוך עליה וילמד ממנה, ולכן משפטים כמו: "המורה הזו מטומטמת"  (ושמעתי אותם עשרות פעמים בואריאציות שונות) יגרמו לילד בעיקר לא להסתדר עם המורה, לא ללמוד אצלה ובסופו של דבר לא להצליח (או להיזקק למורים פרטיים). אני לא אומר אגב שהמורה צודקת, אך שינוי המצב טמון בחשיבה המשותפת יחד עם הילד מה כדאי לעשות ולא בהשתלחות במורה באזני הילדים.

הכנת שיעורי בית באופן עצמאי

ז.      המשימות שהילד שלכם קיבל מהמורה הן.... המשימות שהילד שלכם קיבל מהמורה. ברגע שאתם כהורים לוקחים אחריות על המשימות האלה ועושים במקומו, בעיקר בכל מה שנוגע להכנת ש.ב ובגיל מבוגר יותר כתיבת עבודות, הילד מקבל את המסר שהוא לא יכול לבד. ואם הוא לא יכול לבד - למה לו להתאמץ. התנהגות כזו גורמת לילד לא לקחת אחריות, ובסופו של דבר עלולה לגרור תחושה של חוסר מסוגלות וחוסר מוטיבציה.

חשיבה בשחור לבן

ח.    ילדים ובני נוער נוטים לחשיבה דיכוטומית, חשיבה בשחור לבן. טעויות החשיבה האלה עלולות להוביל במקרים קיצוניים לייאוש של ממש, לוויתור על הלימודים ולמצבי לחץ וחרדה שונים. חשוב להראות לילדים שאלה טעויות חשיבה והן אינן משקפות מצב אובייקטיבי. כך למשל או שאני יודע הכל (באמת הכל?) או לא כלום. או שאני חכם או שאני טיפש (יש רמות שונות של ידע, יש נושאים שונים). אפשר לקחת משפטים שליליים שהילד אומר ולהפוך אותם יחד איתו לחיוביים. למשל: נכשלתי במבחן ב... ואין לי סיכוי להצליח. נכשלתי במבחן ב... ופעם הבאה אלמד בצורה אחרת...

הטיפ האחרון – ואולי המשמעותי ביותר בהקשר למוטיבציה ללמידה – קשור בעזרה שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו בתחום ניהול הזמן וההתארגנות, ועל כך במאמר נפרד בהמשך...

הורידו... כן כן... הורידו את רף הציפיות

למה הילד שלך לא משקיע בלימודים ואיך אפשר להגביר את המוטיבציה שלו ללמידה?

המאמר הראשון בסדרה של 5 מאמרים

הורידו... כן כן – הורידו את רף הציפיות

אני יודע, צורת החשיבה הזו הפתיעה גם אותי עד לפני כמה שנים. הייתי בטוח שכדי שילד יצליח, יתמיד במשימות, ילמד, כדי שהדימוי העצמי והביטחון העצמי יעלו ותהיה לו מוטיבציה ללמידה, אנחנו צריכים לשדר את המסר הבא: אתה כל יכול. השמיים הם הגבול. כל דבר שתרצה להשיג – תוכל. המשפטים הללו הם מחזקים וחיוביים וכדאי כמובן לשדר את המסר הזה, אך התמונה האמיתית מורכבת הרבה יותר.

נתחיל בדוגמה:

הילד שלכם בכיתה א' וקיבל שיעורי בית. הוא מושלם ויכול הכל, נכון? ואנחנו כהורים חייבים כמובן שהביצועים שלו יהיו כאלה ו"יעמדו בסטנדרט". אך מה קורה לילד שיושבים איתו על שיעורי בית ומבקשים ממנו לתקן, לשפר, להעתיק שוב או לסיים עוד עמוד בחוברת בהתאם להוראותיה של המורה? מה קורה כאשר משימה של 10 דקות הופכת למשימה של 45 דקות? האם ילד בכיתה א' מסוגל לשבת 45 דקות ולהתרכז בביצוע משימה? בוודאי שלא!

אז מה קרה כאן? אולי השגנו את הביצוע שרצינו, אך האם השגנו מוטיבציה ללמידה? מה יקרה למחרת – כנראה שהוא יחזור מבית הספר ולא ירצה להכין את השיעורים. פעם באחת מסדנאות ההורים שהנחיתי סיפר אחד האבות על הבן שלו בכיתה ג' שכאשר הוא נכנס הביתה, הדבר הראשון שהוא אומר/צועק הוא "אין שיעורים, אין מבחנים...". למה לו להכניס את עצמו שוב ל"בור" הזה של למידה והשקעה וויכוחים שוב. הוא כבר הבין מה עומד להתרחש בפעם הראשונה.... לחילופין אנחנו רואים ילדים שהופכים לתלותיים ולא יהיו מוכנים להתמודד עם משימות לימודיות בעצמם אלא רק עם עזרה ותיווך שלנו, ההורים. מה שהשגנו כאן זו הימנעות או לחילופין תלות. השגנו בדיוק את ההיפך מעצמאות וממוטיבציה ללמידה!

בעולם התחרותי בו אנו חיים הציפיות שלנו כהורים מהילד הן פעמים רבות ציפיות מוגזמות, ציפיות למושלמות, ציפיות להתנהג כמונו, כמו אנשים מבוגרים. הסטנדרט לפיו אנו שופטים את הילדים הוא הסטנדרט האישי שלנו (אם אני מסוגל לעשות את זה, גם הילד שלי מסוגל לעשות את זה – תפיסה שהיא שגויה כמובן). ילדים לא מסוגלים לעמוד לאורך זמן במאמץ מכוון שהוא כ"כ גבוה, באינטנסיביות הזאת שאנחנו כמבוגרים כל-כך רגילים בה, וילדים שרף הציפיות מהם גבוה מידי הופכים לילדים (ולמבוגרים) נמנעים ותלותיים.

אם להתחיל לסכם, כל עוד הילד נמצא תחת סמכותנו, כל עוד הוא נתון למרות שלנו, יש סיכוי לא רע שהוא יציית, יבצע את מה שאנחנו מבקשים ממנו. אך מה קורה ברגע שמוטת השליטה שלנו יורדת, בגיל 10, 12 או 15, ברגע שאין פיקוח חיצוני? המשימות שכל-כך חשובות לנו מפסיקות להתבצע. לא יצרנו כאן "שוטר פנימי" ולא טיפחנו תחושה של אחריות. אין כאן מוטיבציה אלא ביצוע של המשימות הנדרשות ותו לא, והתחושה שלנו ש"הכל בסדר" עלולה להתנפץ לנו בפנים במוקדם או במאוחר.

מוטיבציה ללמידה ולמעשה לכל דבר אחר היא דבר שנבנה לאט, האיטיות, לא המהירות היא זו שמייצרת מוטיבציה פנימית. אפשר לדמות את המוטיבציה לריצה למרחקים ארוכים. המוטיבציה טבועה בנו. הרצון להשתפר, להיות יותר טובים, אבל ביחס לעצמנו. החופש והבחירה הם שמאפשרים את הריצה למרחקים ארוכים, הם שמאפשרים להתמודד עם אתגרים ולהמשיך על אף הקשיים והמהמורות בדרך, ובדיוק את זה עלינו לפתח ולטפח בקרב הילדים שלנו. באופן פרדוקסאלי דווקא סטנדרט נמוך יותר, דווקא ציפייה לבינוניות (וכן, אני יודע איך זה נשמע) היא המפתח למוטיבציה פנימית, לעצמאות ולהצלחה. את השאיפה למושלמות, את הסטנדרט הגבוה והבלתי מתפשר – את כל אלה ייצרו ילדינו בעצמם ולעצמם בעתיד, בהמשך הדרך. עלינו רק להיות סבלניים ולהאמין שזה מה שיקרה.

ולסיום אי אפשר בלי Normani כדי להקליל את האווירה :)