למה
הילד שלך לא משקיע בלימודים ואיך אפשר להגביר את המוטיבציה שלו ללמידה?
המאמר הראשון בסדרה של 5 מאמרים
הורידו...
כן כן – הורידו את רף הציפיות
אני
יודע, צורת החשיבה הזו הפתיעה גם אותי עד לפני כמה שנים. הייתי בטוח שכדי שילד
יצליח, יתמיד במשימות, ילמד, כדי שהדימוי העצמי והביטחון העצמי יעלו ותהיה לו
מוטיבציה ללמידה, אנחנו צריכים לשדר את המסר הבא: אתה כל יכול. השמיים הם הגבול.
כל דבר שתרצה להשיג – תוכל. המשפטים הללו הם מחזקים וחיוביים וכדאי כמובן לשדר את
המסר הזה, אך התמונה האמיתית מורכבת הרבה יותר.
נתחיל
בדוגמה:
הילד
שלכם בכיתה א' וקיבל שיעורי בית. הוא מושלם ויכול הכל, נכון? ואנחנו כהורים חייבים
כמובן שהביצועים שלו יהיו כאלה ו"יעמדו בסטנדרט". אך מה קורה לילד
שיושבים איתו על שיעורי בית ומבקשים ממנו לתקן, לשפר, להעתיק שוב או לסיים עוד
עמוד בחוברת בהתאם להוראותיה של המורה? מה קורה כאשר משימה של 10 דקות הופכת
למשימה של 45 דקות? האם ילד בכיתה א' מסוגל לשבת 45 דקות ולהתרכז בביצוע משימה?
בוודאי שלא!
אז מה
קרה כאן? אולי השגנו את הביצוע שרצינו, אך האם השגנו מוטיבציה ללמידה? מה יקרה
למחרת – כנראה שהוא יחזור מבית הספר ולא ירצה להכין את השיעורים. פעם באחת מסדנאות
ההורים שהנחיתי סיפר אחד האבות על הבן שלו בכיתה ג' שכאשר הוא נכנס הביתה, הדבר
הראשון שהוא אומר/צועק הוא "אין שיעורים, אין מבחנים...". למה לו להכניס
את עצמו שוב ל"בור" הזה של למידה והשקעה וויכוחים שוב. הוא כבר הבין מה
עומד להתרחש בפעם הראשונה.... לחילופין אנחנו רואים ילדים שהופכים לתלותיים ולא
יהיו מוכנים להתמודד עם משימות לימודיות בעצמם אלא רק עם עזרה ותיווך שלנו,
ההורים. מה שהשגנו כאן זו הימנעות או לחילופין תלות. השגנו בדיוק את
ההיפך מעצמאות וממוטיבציה ללמידה!
בעולם
התחרותי בו אנו חיים הציפיות שלנו כהורים מהילד הן פעמים רבות ציפיות מוגזמות,
ציפיות למושלמות, ציפיות להתנהג כמונו, כמו אנשים מבוגרים. הסטנדרט לפיו אנו
שופטים את הילדים הוא הסטנדרט האישי שלנו (אם אני מסוגל לעשות את זה, גם הילד שלי
מסוגל לעשות את זה – תפיסה שהיא שגויה כמובן). ילדים לא מסוגלים לעמוד לאורך זמן
במאמץ מכוון שהוא כ"כ גבוה, באינטנסיביות הזאת שאנחנו כמבוגרים כל-כך רגילים
בה, וילדים שרף הציפיות מהם גבוה מידי הופכים לילדים (ולמבוגרים) נמנעים ותלותיים.
אם
להתחיל לסכם, כל עוד הילד נמצא תחת סמכותנו, כל עוד הוא נתון למרות שלנו, יש סיכוי
לא רע שהוא יציית, יבצע את מה שאנחנו מבקשים ממנו. אך מה קורה ברגע שמוטת השליטה
שלנו יורדת, בגיל 10, 12 או 15, ברגע שאין פיקוח חיצוני? המשימות שכל-כך חשובות
לנו מפסיקות להתבצע. לא יצרנו כאן "שוטר פנימי" ולא טיפחנו תחושה של
אחריות. אין כאן מוטיבציה אלא ביצוע של המשימות הנדרשות ותו לא, והתחושה שלנו ש"הכל
בסדר" עלולה להתנפץ לנו בפנים במוקדם או במאוחר.
מוטיבציה
ללמידה ולמעשה לכל דבר אחר היא דבר שנבנה לאט, האיטיות, לא המהירות היא זו שמייצרת
מוטיבציה פנימית. אפשר לדמות את המוטיבציה לריצה למרחקים ארוכים. המוטיבציה טבועה
בנו. הרצון להשתפר, להיות יותר טובים, אבל ביחס לעצמנו. החופש והבחירה הם שמאפשרים
את הריצה למרחקים ארוכים, הם שמאפשרים להתמודד עם אתגרים ולהמשיך על אף הקשיים
והמהמורות בדרך, ובדיוק את זה עלינו לפתח ולטפח בקרב הילדים שלנו. באופן פרדוקסאלי
דווקא סטנדרט נמוך יותר, דווקא ציפייה לבינוניות (וכן, אני יודע איך זה נשמע) היא המפתח למוטיבציה פנימית, לעצמאות ולהצלחה. את השאיפה למושלמות, את הסטנדרט הגבוה
והבלתי מתפשר – את כל אלה ייצרו ילדינו בעצמם ולעצמם בעתיד, בהמשך הדרך. עלינו רק
להיות סבלניים ולהאמין שזה מה שיקרה.
ולסיום אי אפשר בלי Normani כדי להקליל את האווירה :)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה